פסק-דין בתיק ע"פ 40381/07

1.      זה ערעור על הכרעת הדין של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כבוד השופט י' ריבלין) בתיק פל 505/05), לפיו הורשע המערער, אחרי שמיעת עדים, בנהיגת רכב ללא רישיון נהיגה בר תוקף ובלא ביטוח  ובזמן פסילה.

המערער נדון ל- 40 ימי מאסר בפועל, לפסילה מהחזיק ברישיון נהיגה ל- 6 חודשים, לפסילה על תנאי ולמאסר על תנאי של 45 ימים אם יעבור בתוך שלוש שנים עבירה של נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בשכרות, או סירוב למסור דגימה לבדיקת שכרות.

לחלופין, מכוון הערעור כלפי גזר הדין.

הדיון בבית המשפט קמא

2.      המערער מסר הודעה במשטרה, ובה כפר בנהיגה במועד שיוחס לו בכתב האישום (23.12.2000), וכי אם נהגו ברכב, הרי שהוא אינו מי שנהג בו. באותה הודעה מסר המערער, כי אחיו החנה את הרכב לפני חצות, וכשהתעוררו הוא ואחיו בבוקר, לא מצאו את הרכב, לאמור שהרכב נגנב. עוד הוא מוסיף, כי אחותו שהיא הבעלים של הרכב התקשרה למשטרה ומסרה הודעה על הגניבה. היא נתבקשה להתייצב בתחנת המשטרה ולמסור הודעה על הגניבה. המערער העיד: " לא הלכנו".

3.      הנאשם הובא לבית המשפט, ביום 3.1.2005, ומן הפרוטוקול של בית המשפט עולה, שהנאשם כפר באמצעות בא כוחו, כי הוא זה שנהג ברכב וחזר על טענתו שהרכב נגנב, הגם שלא כפר בכך שהיה פסול, באותה עת, מלנהוג ברכב.

4.      בית המשפט קמא קבע מועד להוכחות, שבו לא התייצב המערער או בא כוחו, ולאחר שמיעת עדת התביעה, רס"ל רחל בוזגלו, ושני עדים אחרים שהם שוטרים. הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

הכרעת דין זו בוטלה, תוך חילוט ערבות שהופקדה.

5.      בית המשפט שמע את שלושת עדי התביעה - השוטרים, הנאשם ואחיו, והכריע את הדין לחובת המערער.

6.      בניתוח העדויות בידי בית המשפט קמא, בחן בית המשפט את עדותה של העדה רס"ל בוזגלו, שזיהתה, לדבריה, את "נהג הטרנזיט", על פי קשר עין עמו, כאדם שלבש "מעיל שחור, מכנס שחור וכובע כמו כיפה על הראש". היא רשמה זיכרון דברים (זכ"ד), לפיו הנוהג הוא "עאטף אבו סביתאן" (המערער), והיא כותבת בו, שהיא "מזהה אותו בוודאות בגלל אירוע קודם שברח שוב וגם נרשם לו דו"ח תנועה ממני".

נוהג הרכב לא נעצר במקום האירוע או במקום הזיהוי על פי קשר עין, אלא בשלב מאוחר יותר, נרשמה מפיו תגובה (בת/2), לפיה אין הוא מכיר אותה ואין הוא יודע על מה היא מדברת.

וכיצד זיהתה את המערער (הנאשם)? על כך היא מעידה, ועדותה נרשמה בהכרעת הדין בהא לישנא:

" הייתי גם במקביל אליו והבחנתי בבירור שזה עאטף הנהג - הנאשם גם כשהוא נטש את הרכב, היו מס' שניות שעזב את הרכב והסתכלנו אחד על השני. היה קיפאון כזה ואז יכולתי להבין בו. בזמן זה הייתי          כשלושה מ' מהנאשם אולי פחות".

בית המשפט קמא, קובע, כי גם לאחר חקירה נגדית ארוכה, עמדה העדה על גרסתה בענין הכרות קודמת עם המערער ועם אחיו ולעניין "זיהוי נהג הטרנזיט".

7.      העד רס"ר נאדי טאפש, גבה מהמערער הודעה (ת/5). העד העיד, כי המערער טען שאינו יודע במה מדובר בכל הנוגע לעבירה שיוחסה לו, וכי אין הוא נוהג ברכבו האמור, הרשום בשם אחותו. עוד טען המערער, לדברי העד, שאין הוא יודע מי נהג ברכב באותו יום ומסר את הגרסה בעניין גניבת הרכב, אחר שאחיו החנהו בחצות הלילה, וכי אחותו הודיעה למשטרה על הגניבה.

8.         גם העד רס"ר שמשון גבה הודעה מהמערער (ת/6), שבה, לדברי העד, הסביר המערער שהוא מודע לכך שהוא פסול מלנהוג       ,וכי הוא לא נהג מזה ששה עד שבעה חודשים. העד העיד, כי המערער אינו מכיר את השוטרת בוזגלו,וכ הרכבשנטען כי הוא נהג בו, נגנב. העד אמר, כי " הוא (המערער) הציג אישור על גניבת הרכב".

                9.     בית המשפט קמא מתייחס בהכרעת הדין לעדות המערער, לפיה היה בבית   אחותו בעת האירוע, יחד עם משפחתו, וכי בני המשפחה יכולים להעיד על כך. המערער הכחיש כי הוא חבש אי פעם כובע - כיפה, וכי ביום האירוע היה מגודל שיער. ועוד זאת, המערער העיד, כי אחיו נהג ברכב, והוא זה שהחנה אותו, לפני גניבתו. הנאשם חזר על גרסתו, לפיה הוא לא הכיר את רס"ל בוזגלו הכרות קודמת.                  

10.              אחי המערער העיד בבית המשפט קמא, ואישר את גניבת הרכב, וכי נמסרה הודעה טלפונית למשטרה על גניבתו. כעבור שבוע מן ההודעה הוא פנה לתחנת המשטרה כדי לברר מה עלה בגורל הרכב, ואז נמסר בידו זימון עבור אחיו שבו נדרש להתייצב לחקירה.

11.              בית המשפט קמא קבע בהכרעת הדין, כי האישום מבוסס על עדותה של השוטרת בוזגלו שהעידה, כי הכירה את המערער "מאירועים קודמים" - משום כך, מסקנת בית המשפט קמא היא, שיכולה היתה להבחין בין הנאשם לבין אחיו. בית המשפט מציין שגם אם מדובר בעדות יחידה, אך הוא שקל את העדות היטב, ועל סמך ממצאי אמינות, הוא קובע שעדותה אמינה, לפיה היא זיהתה בוודאות את המערער כמי שנהג ברכב.

ועוד זאת, בית המשפט קובע, כי הוא ער לטענות ההגנה, בסיכומיה, בענין מהימנותה של העד העיקרית, אך בית המשפט "לא מצא כל טעם מה היה לה לעדת תביעה לטפול בנאשם אשמת שווא ולא מצאתי כי התפתלה בחקירתה, כי זיהויו לא היה מספיק או שקרי...". בית המשפט קבע, כי המערער לא הצליח לאשר את טענת האליבי שטען, ולא הביא עדים שיאשרו זאת.